אם עושים רשימה של סרטי הקלסיקאה הטובים בכל הזמנים, שדרות סאנסט יהיה במקומות הראשונים.
אז על מה בעצם הסרט? הסרט נפתח בכך שגופה נמצא בתוך ברכה של אחת כוכבת העבר הגדולות. משם הסיפור קופץ חצי שנה אחורה ומספר לנו איך הסיפור התחיל. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של ג'ו גיליס (שאותו משחק ווליאם הולדן שהוא אחד השחקנים האהובים עליי) תסריטאי כושל וציני, ראליסטי ומאוד פסימי ששקוע בחובות על מכוניתו החדשה.
בעקבות רצף מקרים מעניין הוא נתקע עם מכוניתו באחוזה של כוכבת העבר נורמה דזמונד (שאותה משחקת גלורייה סוונסון אחרי פרשיה של 8 שנים מעולם המשחק). בהתחלה נורמה חושבת שהוא הקברן (מכיוון שהקוף שלה מת באותו יום) ולאחר אי ההבנה גיליס מזהה אותה, ואומר לה "את נורמה דזמונד. שיחקת בסרטים אילמים. היית גדולה". ודזמונד עונה לו "אני עדיין גדולה. הסרטים הם שנהיו קטנים". שזה אחד הציטוטים המוכרים בתולדות הקולנוע.
דזמנוד הייתה כוכבת ראינוע ענקית (כלומר סרטים אלימים). היא סוג של אחת הדיוות הראשונות בקולנוע (ביחד עם בייטי דייויס מהכול אודות חווה שגם יצא גם באותה שנה) היא כריזמטית נחושה ובטוחה מתמיד שהמעריצים שלה לא שכחו אותה. והם שכחו אותה. היא הולכת לעשות את הקאמבק של חייה אבל היא מעדיפה להגיד שזו חזרה. ברגע שהיא מגלה שגיליס תסריטאי היא מציעה לו עבודה שיעבוד אצלה ויכתוב לה את התסריט שהיא תמיד חלמה עליו.
הסרט מתאר באופן ציני שנון וחכם למדיי את המהפך של כוכבי הראינוע. כאמור בשנות ה-20 וה-30 היו רק סרטים אילמים סרטים ללא קול, ומה לעשות הטכנולוגיה התפתחה והתחילו לעשות סרטים עם קול.
כשהמעבר הזה קרה, מאות כוכבי ראינוע נאלצו לפרוש מעבודתם והחלו להתדרדר (הסרט מבוסס על מקרה אמיתי שעשו לו עלילה בדיונית). גיליס מתאר בצורה כל מושלמת את חיי היומיום שלו עם נורמה ומשרתה מקס (שהוא היה אחד הבמאים שביים את השחקנית גלורייה סוונסן שמשחקת את נורמה) וכמו שגיליס תיאר אותו הוא גם שרוט כמו נורמה. הסרט עולה כל פעם מדרגה בשפיותה של נורמה. עם הזמן גיליס שומע על העבר הנורא שלה אך בכל זאת הוא מתעב אותה אבל גם לא מסוגל לנטוש אותה.
הסרט מציג לנו שני גיבורים ראשיים שלשניהם יש ניגודים רבים:
גיליס הוא אומנם עוד צעיר אבל קשה יום, פסימי וחסר עמוד שדרה. רוב הסרט הוא גם לא מוכן להכיר בחצי הכוס המלאה.
לעומת זאת נורמה עברה עבר נורא אבל היא אופטימית והיא בטוחה מתמיד שהיא תהייה כוכבת ענקית אבל עם זאת היא לא שפויה וחיה באשליות.
חשוב לציין שבמאי הסרט הוא בילי ויילדר שהיה בכלל יהודי באזור גליציה (שזה בכלל באזור אוקראינה) שהצליח להוריד את המסכה היפה של הוליווד וחשף את הפנים האמיתיות שלה. בסרט הולייוד היא אפלה כבדה ויומרנית והיא לא החלום המתוק שכל אחד היה רוצה להשתתף בו.
הסרט הצליח לרתק אותי מהשנייה הראשונה שלו עד הדקה האחרונה. הוא מותח, מצחיק, עשוי באופן אירוני, מעניין, סוחף וגיאוני.
פשוט חוויה מאוד שונה לראות את הסרט. לי חשוב להגיד שזה אחד מהסרטים הבודדים שהצלחתי לראות פעמיים (למעט מועדון קרב, הניצוץ, החשוד המיידי, מר אף אחד ועוד כמה בודדים).
אחד הדברים הכי טובים בסרט הוא המשחק. המשחק בסרט הזה כל כך טוב שזה פשוט שונה מכל הסרטים של התקופה הזאת. בדרך כלל בסרטים הדמויות בסרטים האלו כל כך תמימות ובסרט הזה כל הדמויות למעט אחת כולם מתאימות לתקופה של היום ולדעתי זה הישג אדיר לסרט משנת 1950. הסרט מאוד אותנטי ומקשר את המציאות לעלילה הבדיונית. הסרט מבקר את הווליווד בצורה חריפה ומעניינת. דרך אגב, בגלל זה הרבה אנשי התעשייה לא היו מוכנים להכיר בו. לדעתי מפה כל מילה מיותרת הסרט פשוט מושלם.
בתור אחד שאוהב מלא סרטי קלאסיקה, אני רוצה להגיד שאהבתי את שדרות סאנסט יותר מהאזרח קיין, קזבלנקה, 12 מושבעים, ורטיגו ועוד.
מקווה שאהבתם את הביקורת. זאת הביקורת הראשונה שלי.
--------------------------------------------------------------------------
מחבר הביקורת: דניאל
ביקורת מצויינת, ממש טובה יחסית לראשונה.
השבמחקוהסרט אכן אחד הגדולים.
כל הכבוד! בהצלחה!