פורסט גאמפ \ Forrest Gump: ביקורת.

סביר להניח שכולכם שמעתם על הספסל הזה. סליחה, על הסרט הזה. פורסט גאמפ יושב מ-1994 על אותו ספסל, וכל פעם מחדש אומר את המשפט שלו ("החיים הם כמו קופסת שוקולד. אתה לא יודע מה תקבל בפנים"), וכל פעם האישה לידו בוכה וכל פעם הוא רץ 200 ק"מ. ועדיין אנשים מתלהבים ממנו. גם בימינו. בביקורת הזו אנסה לענות על השאלה המורכבת מכולם שעולה מפורסט גאמפ, והיא "מאיזו חברת שוקולד אתה קונה לעזאזל". אבל חוץ מהשאלה הזו יש עוד כמה דברים שעליי להגיד. אז נתחיל. פורסט גאמפ הוא ילד עם בעיות. רמת ה-IQ שלו נמוכה מאד והוא צריך ללכת עם מכשירים על הרגליים בגלל בעיות בהליכה. כמו בכל סרט אמריקאי טיפוסי, כולם שונאים אותו וכל האוטובוס צוחק עליו. כמו בכל סרט אמריקאי טיפוסי, תמיד יש את המלאכית הזו שבאה לעזרה, וכמו בכל סרט אמריקאי טיפוסי, איך שהוא הם מצליחים לשמור על קשר עד גיל 30. בשלב מסויים בילדותו פורסט גאמפ, בעת עימות עם "הערסים של השכבה" יחד עם חברתו, מצליח לרוץ ולשבור את כל המכשירים על רגליו (וואט דה...?!), ומבטיח לעצמו שמעכשיו הוא ירוץ לכל מקום. חה.

אנו מלווים את פורסט גאמפ בכל מיני אירועים בחייו: מפינג פונג עד אלוויס פרסלי, ממלחמת וויטנאם עד לאפל, משייט באגם על מנת לדוג חסילונים ועד לרציחתו של ג'ון לנון. ג'ני, שמה של הילדה המלאכית ששמרה עליו מפני הערסים באוטובוס, שומרת על קשר עם פורסט גאמפ אבל קשר שיכול לחרפן כל גבר - היא מאמינה שעליה לעזוב את פורסט גאמפ כל 5 דקות, כך שיוצא שאנו רואים אותה עוזבת אותו בערך 20 פעם בסרט. לא מבין איך יש לו כוח לזה, לבנאדם. במהלך חייו פוגש גאמפ אנשים שונים, כמו לוטנט דן (מפקד במלחמת וויטנאם), באבא (חבר חדש של פורסט גאמפ, שניהם מתעסקים בעסקי החסילונים) והנשיא ג'ון קנדי.

הדבר המרכזי שמפריע לי ב"פורסט גאמפ", חוץ מטום הנקס שאותו אני מתעב ובמיוחד בסרט זה, זו המניפולטיביות הרגשיות. הסרט עושה, וימשיך ויעשה בכל צפייה שמישהו צופה בו, טכניקות רגשיות מאד זולות. רוברט זמקיס ידע שהצופים שיצפו ב"פורסט גאמפ" יתחברו אליו. כי בינינו, פורסט גאמפ זו דמות כל כך "מלאכית" לכאורה שאנשים לא מבינים איך אי אפשר להתחבר אליה (יש לו חטאים בכלל, תגידו לי?). עקב זה שהוא כבר יצר את החיבור בין הצופה לפורסט הוא יכול לעשות כל מה שהוא חושק לדמות הזו ובכל אירוע הצופים ירגישו צער, ישמחו, יתאכזבו וכדומה. כלומר, הוא אמר לעצמו שכמה שיותר אנשים מתים ומוזיקת פסנתר עצובה יצור את הריגוש המושלם.

תשמעו, אני מאד אוהב דרמה. ותאמינו לי, לפני שצפיתי ב"פורסט גאמפ" הייתי בטוח שזה הולך להיות ה-1st שלי בדרמה. אבל, כמו שפורסט אמר, הסרט הזה הוא כמו קופסת שוקולד. אתה לא יודע מה תקבל בפנים. אתה לא באמת יודע אם תתחבר אליו או לא, אם המניפולצייה הרגשית הזו תעבוד עליך. ולצערי, עליי היא לא עבדה. הסרט לא עבד עליי. אני חושב ש"פורסט גאמפ" זה סרט שברובו מתיימר להיות סרט דרמה איכותי. ויכלתי להרגיש את זה, גם הצפייה הראשונה וגם בשנייה. אני באמת לא מבין מה אנשים מוצאים בו, מדוע הוא זוכה וזכה לכזו הערכה אימפולסיבית ברחבי העולם. מדובר, סך הכל, בהפעלת הראש למציאת טכניקות זולות לגרום לנו לעצב או לשמחה. זה לא ריאלי. זה לא אמיתי. זה מזוייף. "פורסט גאמפ" הוא מהתלה ריקנית. איום ונורא לראות את זה על המסך (וסלחו לי שלקחתי את הפילטר של אינגמר ברגמן).

ראיתי המון סרטי דרמה איכותיים בחיים שלי. "זה ייגמר בדם", "האזרח קיין", "12 המושבעים", "אמריקן ביוטי", "אמריקה X", "לורנס איש ערב", "מרי ומקס", "עד קצה העולם" ועוד רבים אחרים, ובכולם לא הייתה לי (אף לא לרגע) את ההרגשה המוזרה שהייתה לי ב"פורסט גאמפ". בהמון קטעים הרגשתי שהחובה שלי כצופה זה לבכות. אני חייב. הרי בשביל זה הוא נוצר, שנבכה. ולדעתי ההרגשה הזו בסרט, ובמיוחד בסרט דרמה, היא לא טובה.

לסיכום: קיטש. פשוט קיטש. כמו שכתבתי, יצירת מניפולצייה רגשית מוגזמת מדיי, מוזיקה ילדותית מדיי, טום הנקס מעצבן מדיי, תסריט מעצבן מדיי, צילום בנאלי מדיי, הומור נמוך מדיי ואוברייטד מדיי. לכל המעריצים, קבלו את התנצלותי, אבל "פורסט גאמפ", ברובו המוחץ, הוא סרט שמתיימר להיות איכותי ולרגש. והוא לא. פשוט לא. היו קטעים שהיו כל כך קיטשיים שעיוותתי את פרצופי.


החבילת שוקולד הזו בטח מקולקלת.