וויל בלום חי את חייו עם תבונה אחת לגבי אביו: כל מה שיוצא מפיו זה הבל הבלים. מהדג הענק שהוא לכד בנהר ועד העיירה הקטנה שהוא הציל מענק, מהמכשפה המפחידה עם העין ועד ההרפתקאות הדימיוניות שאביו סיפר לו. אביו, אדוארד בלום, דווקא מאד אוהב את המעמד שנרכש לו בתור 'מספר הסיפורים' ודיי מופתע שבנו מחליט לגדוע את מערכת היחסים שלהם באמצע החיים ולהפסיק לתקשר איתו. לאחר ככמה שנים, כשאדוארד בלום שוכב על ערש דווי ובנו וויל בא לבקרו, לוקח טים ברטון את וויל (ובין היתר את הצופים) במסע מרתק לעברו של אדוארד בלום, שם יתברר, גם לוויל וגם לצופים, אילו סיפורים היו אמת ואילו סיפורים היו בדייה אחת גדולה.
'סטיב בושמי מטורף ומריאון קוטיאר יפהייפיה'. אפשר לומר שזו הייתה המחשבה העיקרית שלי לאחר צפייתי בסרט "סיפורי דגים", ובצדק אתם שואלים למה. אני חושב ש, בצער רב, מתישהו חייבים להשלים עם העובדה ש"סיפורי דגים" הוא סרט מאד מאד מתפוגג. עוברת חצי שעה מאז הצפייה ואתה פשוט שוכח ממנו. חולף עם הרוח. ולא, זה לא שהוא סרט לא מרגש - הוא דווקא סרט מרגש מאד, אבל... (ותמיד חייב לבוא האבל...) מרגש נקודתית. נקודות הרגש שלו כל כך זמניות, חולפות ורגעיות שאפילו אפשר לטעות ולחשוב שב"סיפורי דגים" אין מטען רגשי. טים ברטון שוב מוכיח שהוא מאד גרוע בליצור רגש מתמשך ומאד טוב בליצור סרט לא כרונולוגי.
אבל, שנייה אחת. הבנתם אותי לא נכון. אני חושב שבשורה התחתונה, למרות הבעייתיות-הריגשית שהוא סוחב על כתפיו, "סיפורי דגים" הוא סרט נהדר וראוי לתואר "אחד הגדולים של העשור הקודם". אני לא אסתיר ואומר שפיתחתי אנטגוניזם לא מוסבר לסרטיו של טים ברטון ("אד ווד", "אליסה בארץ הפלאות", "צ'ארלי בממלכת השוקולד" ועוד כמה) ובסרט הזה הוא בהחלט הצליח להרשים אותי לטובה. ביצוע משחקי טוב מאד, אפילו מצויין, עבודת מצלמה ראוייה להערכה, סאונדטראק מענג, דיאלוגים ומונולוגים שלא מוותרים על אלמנט השנינות ומדהים ויזואלית.
בדומה לפול תומאס אנדרסון ברטון בוחר להדגיש בסרט דווקא את מערכת היחסים הפתלתלה בין אב לבן. אני חושב שלאחד שעשה בסרטי ילדים אירועים סוריאליסטים למדיי (כמו ילדה שנכנסת למכונת מעיכה של מנהל מפעל שוקולד עם בעיות אידיפיאליות), כנראה שטים ברטון עדיין לא וויתר על הצד האנושי שבו וכן, כנראה שיש אחד. מערכת היחסים שמתוארת ב"סיפורי דגים" היא כמו הסרט: מאד מרגשת אך נקודתית. בניגוד לפול תומאס אנדרסון ברטון בוחר דווקא להביא את מערכות היחסים לצד היותר בהיר שלהם עם הפי אנד שכולנו אוהבים.
עמוס תובנות, מעלה חיוך, מרתק, מהנה, מותח, מרגש, עשוי טוב ומלמד על החיים - "סיפורי דגים" יכול לחייך לעצמו בשקט ולדעת שהוא עמד במבחן. שלי לפחות. סרט דרמה-קומי מאד מקורי וכל אדם באשר הוא ימצא את הדרך שלו להתחבר לסרט המאד יפה הזה. טים ברטון יכול להיות גאה שעשה את הסרט שנושא את אחד מהשמות העבריים הטובים ביותר שראיתי. לא לפספס.
אחחח באלי לראות אותו עשית לי חשק. אחלה ביקורת, תודה :)
השבמחקצריך לראות, תודה.
השבמחקאח יקר. בוא תאיר את עיניי במה הסרט הזה שונה מפורסט גאמפ המושמץ. וגם לא הבנתי איך סרט שלא הותיר בך טיפת רושם וששכחת ממנו כעבור חצי שעה זוכה לכינוי "אחד הגדולים של העשור הקודם"
השבמחקאני לא חושב שלאמרה "אחד הגדולים של העשור הקודם" יש תלות בהתפוגגות הסרט. הסרט עצמו טוב, פשוט הוא לא משאיר שום עקבות מחשבתיות לאחר מכן.
מחקלגבי שאלתך על "פורסט גאמפ", שוב, זה תלוי בהרגשה שלי במהלך הסרט. ב"פורסט גאמפ" היה קיטש דומה לסוג הקיטש שיש ב"סיפורי דגים" אבל ב"פורסט גאמפ" זה היה מעיק ומניפולטיבי. ב"סיפורי דגים" זה לא היה רוב הסרט ובקטעים שכן היה הבמאי ידע מתי לעשות סטופ ומתי לא. ככה אני הרגשתי.
קצת מוזר לי שסרט שנחשב לפי דעתך לאחד הגדולים של העשור לא משאיר בך כלום, אם ככה זה נשמע שלא כזה אהבת אותו במהלך הצפייה.
מחקאהבתי אותו, אני חושב שהוא נהדר ומקורי, אבל הוא לא...
מחקהוא פשוט לא השאיר לי מחשבתיות. הוא פשוט התפוגג. וזה לא משפיע על האהבה שלי אליו.
ביקורת גרועה מאוד, רצף של מילים ותארים וחפירה ארוכה במקום לתמצת את כל הביקורת לפסקה נורמלית. תלמד לקצר
השבמחק